מבנה “נפש” עות’מני הבנוי קשתות מחודדות וכיפה. מבנה זה הוא אחד המבנים הבולטים של בית הקברות העתיק ממילא. מבנה זה הוא היחיד ששרד מבית הקברות בחלק זה שעליו נסלל רחוב הלל והוא אף מציין את גבולו הצפוני של מתחם בית הקברות ההיסטורי. 

בית הקברות ממילא משתרע על פני חלקת קרקע מיוערת בדלילות השוכנת מזרחית
לגן העצמאות, בין הרחובות אגרון, הלל, ומנשה בן ישראל. על חלק ניכר משטחו של
בית הקברות שוכנת בריכת ממילא, המתוארכת לימי המלך הורדוס לפני כאלפיים שנה. אין קשר ענייני בין הבריכה ובין בית הקברות. בבית הקברות מצויים כמה עשרות קברים, המתוארכים רובם ככולם לתקופה הממלוכית. רוב הנקברים זוהו כאנשי מעלה ויחס, ביניהם לא מעט שופטים, מושלים וכן נשים צדקניות ועשירות. חלק ניכר מהקברים מוזנח מאד, המצבות שבורות ומפוזרות, ועשבייה מכסה אותן. 

השם ממילא הוא שיבוש של המילים “מָאמִן אללה”, כלומר “מקום מבטחים של אללה”, או מהמילים “מא מן אללה”, כלומר “מה שבא מאללה”,
כשהכוונה היא כי גם המוות אינו בשליטתנו. זהו שמו הרשמי של בית הקברות בערבית גם בימינו. יש הסוברים כי השם ‘ממילא’ הוא שמה של גבירה
מוסלמית שהייתה בעלת הקרקע בימי הביניים. כך או כך, השם חצה את גבולות בית הקברות, ומשמש גם את שכונת ממילא הסמוכה. בימי הביניים
נקרא בית הקברות גם בשם “זייתון אל-מלכ” – “זיתֵי המלך”, כמוזכר לעיל בדברי מוג’יר א-דין.
בית הקברות הפסיק לשמש לקבורה במהלך המאה ה- 19 והוזנח. אדמת בית הקברות נחשבה לאדמת וקף, בנוסף לקדושה “הטבעית” של המקום
מכורח היותו בית קברות, שאין לפגוע במתים השוכנים בו. בשנת 1928 החלה בנייתו של המלון המוסלמי פאלאס על גבולו הדרום-מערבי של בית
הקברות. במהלך חפירת היסודות נתגלו עצמות מתים, והתברר כי תחומי בית הקברות גדולים משחשבו. מאחר שעל מלאכת בניית המלון ניצח
המופתי של ירושלים, חאג’ אמין אל חוסייני, הורה הלה להמשיך בבנייה ופרסם פתווה האומרת כי קדושתו של בית קברות שלא היה בשימוש במשך
30-40 שנה פגה.

בסוף המאה ה- 19 וראשית שנות ה- 20 הפך אזור זה למרכז המסחרי, הפיננסי והתרבותי של העיר החדשה ושל העיר כולה. מתוך דו”ח התיעוד